בשנים האחרונות מלווה אותי סיפור, שקראתי פעם, על אינדיאני זקן.
האינדיאני הזקן הולך במדבר. מסביבו רק חול וחול. חם מאד. והאינדיאני זקן מאד. והוא הולך לבד. ולאט.
בכביש הריק, הסמוך לדרך בה צועד האינדיאני, עוברת מכונית. המכונית גדולה ומפוארת מאד. נהג המכונית מבחין באינדיאני הזקן, מאט את הרכב הדוהר, עוצר לידו ושואל אותו לאן פניו.
היה היתה פעם בצורת ממושכת בכפר סיני נידח. הבצורת ייבשה את השדות, ואנשי הכפר חששו שתאחז בהם חרפת רעב. הם עשו כל מה שידעו לעשות: התפללו לרוחות הקדושות של אבותיהם, הילכו סביב השדות כשהם נושאים את צלמי הקדושים, שרו בקול גדול, קוראים אל השמיים להיפתח בפניהם ולהושיע אותם מן הרעב ומן הצמא, אך לשווא. הפולחנים המשותפים, התפילות וזעקות השבר לא הביאו את הגשם לו הם ייחלו.
נזכרתי לאחרונה בסיפור על איש אחד שבא לחייט. קראתי את הסיפור הזה לפני שנים רבות ואני יודעת, שכשסיפור עולה בזיכרון, הוא בא לומר לי משהו. והוא הגדיל לעשות, הסיפור הזה, ועלה לתודעה שוב ושוב.
טוב, אני אומרת לו, אם כך אקשיב לך. ספר לי אותך שוב.
הכתיבה האינטואיטיבית-החופשית שלנו עשויה לפרוח ולצמוח, באופן פרדוקסלי, דווקא בהיענות לרשימה ארוכה של כללים, הנחיות ואיסורים.
אילוצים הם אבות היצירתיות.
לכן כדאי להתמסר לכללים.
רחל (שם בדוי) הרימה אלי את עיניה. ראיתי שהיא דומעת. “אני כמו משה בהר נבו”, היא אמרה. הדמעות הפכו לבכי וכאב עז וחריף עמד בחדר. שהינו יחד כמה זמן בתוך הכאב הזה, עם המילים העזות האלה:
משה בהר נבו.
הוצפתי בכאב ההחמצה של משה וחשבתי על הסיפור שרחל סיפרה לי בחודשים האחרונים.
עיצוב ופיתוח:
