המסגרת וההתחייבות גורמים לנו לכתוב, מקום ושעה קבועים יוצרים הרגל ונותנים לכתיבה מקום בחיינו, ההנחיה “לא לעצור”, ולהמשיך את הכתיבה ברצף עד לצלצול השעון, מוציאה מאיתנו רעיונות ומחשבות חדשים, אחרי שכבר היינו בטוחים שאין לנו יותר מה לכתוב. האיסור על עצירה ותיקון או מחיקה של הכתוב מזיז הצידה את הביקורת העצמית ומשחרר את הכתיבה מתקיעויות. האיסור על תכנון הכתיבה מראש, מאפשר ללא-מודע שלנו להוביל את הכתוב ולדימויים ורעיונות מפתיעים להפציע אל תוך הידוע והמוכר שכבר כתבנו מזמן.
מתי נקפיד על הכללים ומתי לא נהסס לשבור אותם?
למעשה, זו שאלת מיליון הדולר של הכתיבה. הכתיבה האינטואיטיבית, והכתיבה בכלל. הכללים, שנראים על פניהם מגבילים ואפילו מחניקים, עד כדי איום להצר את צעדינו היצירתיים, מוציאים מתוכנו אוצרות חבויים, ודרגות החופש הפנימיות שלנו גדלות וגדלות. ולכן, מצד אחד, כדאי מאד להיצמד אליהם ולהפיק מהכתיבה בהשראתם עוד ועוד.
אבל כל מי שהתנסה בהיצמדות לחוקים ולאיסורים וחווה את העלייה של דרגות החופש הפנימיות, כנראה גם יגלה, שמתישהו, החופש הפנימי הגדל, האוטונומיה של היד הכותבת כאילו מעצמה וללא כל הכוונה מודעת שלנו, מתחילים “מעצמם”, מתוך מקום פנימי עמוק בתוכנו, להפר את הכללים, כמעט בניגוד לרצוננו.
כלומר, מטרתם החתרנית של הכללים היא שיעלה מתוכנו צורך עמוק להפר אותם.
האם מותר לכתוב יותר מהזמן שהקצבתי לעצמי? האם זה בסדר שנרדמתי תוך כדי כתיבה והתעוררתי והמשכתי ושוב נרדמתי והכתיבה בכלל לא היתה רצופה? מה נעשה עם דמיון סורר שמתעקש להציג בפנינו איזה דימויים שבא לו, ולא נענה להנחיות של איזה תרגיל?…. האם מותר לי לכתוב עכשיו, כי בא לי ולא בזמן ובמקום שקבעתי לעצמי?
בואו נתבונן בכללים ובאיסורים שפותחים לנו פתח לכתיבה, כמו על תמרורים בדרכים:
“עצור”, “דרך ללא מוצא”, “רחוב חד סטרי”, “אסור לפנות”, הגבלות מהירות. בנהיגה בכביש לא מתלבטים מול תמרורים. מצייתים.
אבל מה קורה כשאני נתקלת בתמרור תוך כדי נהיגה בארץ הדמיון, בנרניה הפרטית שלי?
בזכות הציות לתמרור אחד הגעתי לנרניה מלכתחילה (כנראה שההנחיה היתה, “היכנסו לארון הבגדים שלכם וגששו אחר הדופן האחורית שלו”). והנה אני על הכרכרה עם מכשפת השלג, והיא לא עוצרת בעצור, ועושה U טרן איפה שבא לה, ונכנסת באין כניסה, וברחוב ללא מוצא היא מוצאת מוצא נפלא, והנה אני לוקחת ממנה את המושכות ומכוונת במיומנות את הסוסים אל השול של הכביש והנה הם מדלגים מעל הגדר הקטנה ואנחנו לא מידרדרים לתהום אלא ממריאים מעלה והנה אנחנו בתעופה נהדרת מעל לנוף מופלא ואני עוזבת את המושכות כדי לתאר בכתיבה את כל היופי הזה.
הכללים מכוננים את הכתיבה, מכוונים אותנו אליה ומכניסים אותנו אל תוכה, ואחרי שצייתנו, עשוי לקרות סוג של קסם, והכתיבה פשוט קורית לה, והכללים נמסים.
ואז, כשהכתיבה “קורית לה”, אני עוצרת וחושבת (אוי, זה אסור!), אני חוזרת אחורה ומתקנת (עברה חמורה!), והנה כתיבה צרופה וחלומית של כמה דקות שוצפת לה פנימה ומניחה את עצמה על גבי הנייר, ואז אני צריכה לנוח קצת ולבהות בחלון, והנה עולה לו דימוי והכתיבה ממשיכה. כללי הכתיבה האינטואיטיבית הופנמו, ואני יכולה כעת לנוע בין כתיבה מודעת, מתוכננת, מושכלת, לבין נביעות של מעיין פנימי עמוק שחודר אל תוך הכתיבה, והוא קצת מבלגן אותה ומעיף אותה למחוזות בלתי צפויים, אבל אני לא נבהלת. אני כבר מכירה את המחוזות האלה ואת הפירות הבשלים שמכבידים על העצים שצומחים שם ורק מחכים שאקטוף אותם.
כלומר, כדי להפר את הכללים או אפילו לשבור אותם, צריך וכדאי לתרגל אותם קודם. קחו לעצמכם כמה זמן שתצטרכו לכתוב בהשראת הכללים, שיוצרים ופותחים מרחב בטוח ומיטיב לכתיבה, ומאפשרים תהליך עמוק של צמיחה וקבלה עצמית של הכתיבה שלנו.
ואז, שימו לב, מתי מתאים להתחיל חרוג מהם.
לקבלת המדריך החינמי ובו רשימת הטיפים, ההנחיות והכללים לכתיבה אינטואיטיבית מיטיבה לחצו כאן
שתפו את הפוסט
עיצוב ופיתוח:
