בכאב ובמאמץ שולָה רחל בכל פעם פרק מתוך סיפור חייה. לאט, בזהירות ובעדינות אנחנו מחברות יחד פיסת סיפור אחת לאחרת.
“40 שנה הלכתי במדבר”, קולה של רחל מחזיר אותי לכאן ולעכשיו, “ועכשיו אני לא יכולה להיכנס אל הארץ המובטחת”.
בנקודת הזמן הזו בטיפול, רחל מתמקדת – ואני יחד איתה – בקושי, בסבל ובכאב שהיא מרגישה כשהיא חוזרת ומספרת על השנים הארוכות שהקדישה לתחום מסוים בחייה, וכיצד נזרקה משם ללא אזהרה מוקדמת, “הושלכתי לכלבים”, היא אמרה לפני זמן מה, מרגישה שעבודת חייה נזרקה לפח והיא נותרה מחוץ לעניינים, צופה בעיניים כלות כיצד הדברים שבנתה בעמל יזע, דמעות והרבה אהבה, ממשיכים בלעדיה.
כפי שניתן לראות, דבריה של רחל מלאים במטאפורות. היא אומרת לעיתים שהיא מרגישה “כמו סמרטוט סחוט”, “אני חייבת לצאת מהביצה הזו שאני חיה בה בשנים האחרונות”, או “הייתי כבר רוצה להגיע אל מי מנוחות”.
המילים “אני כמו…” תמיד מובילות למקומות מרתקים, ובלתי צפויים, ומאפשרות להעמיק מעבר להרגשה המסוימת באותו הרגע. “ספרי לי עוד על הביצה הזו”, ביקשתי מרחל, וכשהיא הרחיבה ותארה את הביצה הזו יכולנו לשהות בה ביחד. “האם את רוצה להישען אחורה, לעצום עיניים, ולנסות ולראות בדמיונך את ‘מי מנוחות’?”, הצעתי, ורחל נתנה למי המנוחות להחזיק ולערסל אותה ובאותם רגעים משהו בתוכה נרגע.
ברגע הראשון אני מגיבה למשמעות המטאפורית של מה שהפך לביטוי בשפה, “הר נבו”, ביטוי המצייר תמות של החמצה ו”הישארות בחוץ”, ולא סתם “בחוץ” אלא מחוץ לאיזו “ארץ מובטחת”, משאת נפש גדולה, אליה כמעט והגיענו אליה במאמץ גדול ורב, אבל לא, לא הצלחנו להגיע אליה לבסוף. אני אפילו רואה בעיני רוחי אדם שיושב בגפו על פסגת הר גבוה ומתבונן בכמיהה ובגעגוע אל הארץ רחבת הידיים שלמרגלות ההר, הארץ שבשעריה לא ייכנס בחייו.
רחל מרימה אלי את מבטה הדומע.
“המון זמן אני יושבת כאן על פסגת הר נבו”, היא אומרת. “אני מרגישה כאן כל כך לבד”.
המבט שלי פוגש את דמעותיה. משהו במבט שלה נעשה חד יותר, ואני רואה שמפציע בו אור של הפתעה.
“זה מוזר”, היא אומרת. “פתאום אני קולטת, שכשאני אומרת את המילים ‘הר נבו’, אני בעצם אומרת שאני מרגישה כמו משה. משה רבנו! האיש הענק הזה…”
נראה כאילו פתאום מכה בה משמעות אחרת, הרבה יותר גדולה ורחבה.
“לא פחות ולא יותר…” היא מחייכת מבעד לדמעות. “לא הגזמתי בכלל… מי אני ומי הוא… קצת יומרני הייתי אומרת, לא?…”
אני מביטה בה בציפייה.
“בואי תגידי על זה עוד”, אני מבקשת.
אני מתקשה לפענח את המבט שרחל שולחת אלי כעת. היא מהססת קצת.
“הרי משה הוא לא רק ‘הר נבו’”, היא אומרת. “הוא הרבה מעבר לזה. ‘הר נבו’ הוא רק סופו של הסיפור. זה לא מוחק את הגדוּלה שלו, את השליחות שלו, את מעשיו הגדולים במהלך 40 שנות מדבר, את המשמעות העצומה של חייו”.
“מהי המשמעות הגדולה של חייו?” אני שואלת.
“הו, יש בסיפור החיים שלו כל כך הרבה דברים”, עונה לי רחל, “אני לא יודעת מאיפה להתחיל”.
“מה הדבר הראשון שעולה, אם את בוחרת משהו אחד מבלי לחשוב?”
“אמממ”, היא משתהה קצת בכל זאת. “הוא הוציא את בני ישראל מעבדות לחירות. את זה אי אפשר לקחת ממנו”.
“בואי נסתכל על זה עוד קצת”, אני מבקשת.
“אם אני חושבת על התפקיד של משה בכל זה… לא יודעת עד כמה זה תואם את הסיפור הכתוב, אבל אני חושבת כמה כוחות זה הצריך ממנו… אני מדמיינת אותו עומד מול פרעה ודורש ממנו ‘שלח את עמי!’, ואז, בכוחות נפש עצומים הוא אוסף את בני ישראל, מדרבן אותם, מוביל אותם אל מחוץ לארץ העבדות, מאיץ בהם, מנהיג אותם, מרגיע אותם כשהם רעבים, נוזף בהם כשהם מתפרעים, דוחף אותם קדימה כשהם מתעייפים… ואחר כך קורים עוד כל כך הרבה דברים נוספים…”
“קשה להכיל את כל מה שעולה מתוך הסיפור הזה”, אני אומרת. “זה סיפור ענק, ודמותו של משה גדולה מהחיים. ויחד עם זאת, הוא כל כך אנושי”.
כשדמותו של משה הופיעה בחדר כמו נפתחה בפנינו דלת אל עולם מקביל מלא וגדוש באוצרות חבויים גדולים.
וזהו רגע ביבליותרפי משמעותי מאד בטיפול: סיפור שלם עולה ומופיע בתוך השיח הטיפולי.
וכשהסיפור הוא סיפור גדול, סיפור מיתולוגי עוצמתי ששרד וכוחו עימו מזה אלפי שנים, כמו סיפורו של משה, אפשרויות העבודה איתו הן גדולות ורבות. “הר נבו” הוא רק קצה הקרחון של סיפור גדול ורחב ועמוק, ואם ניכנס אל תוך הסיפור הזה, נמצא שם עוד כל כך הרבה אפשרויות, כל כך הרבה רבדים, כל כך הרבה פנים.
“כן, הוא גדול מהחיים, אבל היה לי עכשיו איזה רגע שבו חשבתי, שאם אני כמו משה בהר נבו, אולי אני כמו משה בעוד מובנים. אולי זו מחשבה קצת שחצנית”, רחל מהססת.
“בדמיון הכל מותר”, אני מניחה יד דמיונית-מטאפורית על גבה של רחל, “ובדמיון גם הכל אפשרי”, אני מוסיפה.
וזה מה שסיפור יכול לאפשר לנו: לראות את עצמנו כאילו אנחנו עצמנו יצאנו ממצרים, להיכנס לנעליה של דמות ארכיטיפית גדולה כמו משה, להסתובב בתוך הסיפור כשאנחנו עדיין בנעליה, ולדמיין את מה שקורה בסיפור כאילו אנחנו היינו שם בעצמנו ותרמנו למהלכיו.
“טוב, אז אם ככה… לך אני יכולה להגיד: לרגע הרגשתי את הגדוּלה של משה בתוכי… אולי זה יותר מרגע. אני עדיין רואה את עצמי עומדת על פסגת הר נבו, ואני עדיין לבד שם, וזה עדיין קשה מנשוא. אבל כל המשמעות השתנתה. לפני שהגעתי אל ‘הר נבו’, המקום בו אני נמצאת כרגע, קודם הוצאתי את עצמי – ולא רק את עצמי – מבית עבדים. מי כמוך יודעת”, היא אומרת לי.
ואני אכן יודעת.
“וגם הובלתי והנהגתי את עצמי – ולא רק את עצמי – במשך זמן רב בסוג של מדבר.”
אני מקשיבה.
“ובמדבר הזה התמודדתי עם כל כך הרבה דברים קשים… אבל המשכתי ללכת! לא ויתרתי!”.
נדמה לי שהנשימה של רחל מעמיקה ונרגעת.
“אף פעם לא חשבתי על זה ככה”, רחל אומרת ועכשיו המבט שלה שואל. “אף פעם לא ראיתי את עצמי כמנהיגה, כמובילה של החיים שלי.”
“כן”, אני אומרת, “והשינוי שעשית בחיים שלך הוא שינוי ענק, ובתוך העולם הפנימי שלך הוא כמו השינוי שמשה הוביל בהיסטוריה של עם ישראל.”
“אבל הרגשתי שאם אני תקועה על הר נבו”, משיבה רחל, “הרי שכל מה שעשיתי בחיים שלי הוא כישלון אחד גדול. הרגשתי שהר נבו מבטל הכל.”
“אני מנסה לחשוב איך תרגישי, אם תרשי לעצמך להישאר עם המחשבה על המשמעות ההיסטורית העצומה של ‘להיות משה’, החשיבות העצומה של זה בהיסטוריה האישית שלך”.
הנשימה שלי עכשיו מסתנכרנת עם הנשימה שלה, והתרגשות מתגנבת לתוך הנשימות של שתינו.
“זה לא רק בהיסטוריה שלי”, היא מרימה אלי מבט מופתע. “אני חושבת שהשינוי שעשיתי הוא גם בהיסטוריה הבין-דורית!”
“וואו”, אני חושבת. נשארתי בלי מילים. תמות נוספות מהסיפור הענק הזה צפות ועולות בי, מתחלפות כהרף עין כמנהגן של מחשבות. הצלתו והפיכתו לבן מאומץ… היותו כבד פה וכבד לשון… חוסר הרצון בו קיבל עליו את השליחות שהוטלה עליו… אני מדמיינת כיצד כבד הפה הזה עמד מול פרעה ואמר לו “שלח את עמי!”… לבי מתמלא כשאני מדמיינת אותו יורד מהר סיני עם לוחות הברית…
אני חושבת על הסיפור האישי של רחל, ויכולה לראות כיצד היא קיבלה על עצמה את תפקיד יוצרת השינוי הבינדורי, ללא רצון ומתוך תחושת אין ברירה. היא בבירור הוציאה את עצמה מעבדות לחירות. והיא גם יצרה עבור עצמה סולם ערכים אחר לגמרי מזה שהיה נהוג בדורות הקודמים במשפחתה.
“אז אולי זה שאני בהר נבו עכשיו, לא מבטל את כל מה שעשיתי בחיים”. אני שומעת את רחל מהדהדת את מחשבותיי. “מחשבה חדשה לגמרי בשבילי. אני צריכה עוד זמן כדי לעכל את זה”.
הפגישה הזו התקיימה לפני כמה שבועות. בשבוע שעבר, לקראת פסח, רחל נזכרה בשיחה הזו.
“את יודעת”, היא אמרה לי, “מאז שדיברנו על זה, המחשבה ‘אני כמו משה’ נעשתה לי חזקה יותר מהמחשבה ‘אני כמו משה בהר נבו’. זה מלווה אותי. כשביום לא טוב, והבדידות ותחושת ההחמצה שוב מתקיפות אותי, וכששוב אני מרגישה את הכאב והאבל העצומים של להשקיף על ‘הארץ המובטחת’ מהר נבו, ‘הר נבו’ מושך איתו את דמותו של משה ואת הסיפור כולו, ומשהו מתרחב בי. ‘אני כמו משה’, אני אומרת לעצמי, ‘אני כמו משה’. יש בתוכי מישהו שהוא גדול ורחב ומוביל ומנהיג, כוח פנימי שגרם לי וגם איפשר לי לעשות שינויים עצומים בחיי, לצאת לחירות, מתוך דורות של ‘עבדות’. כמו משה. כן, קצת חצוף אולי מצידי לומר את זה, אבל כן, בהרבה מובנים אני כמו משה. זה מרחיב לי את הלב. עושה לי ממש טוב לחשוב ככה.”
שתפו את הפוסט
עיצוב ופיתוח:
