"" ביבליותרפיה | ריבה פרי

ביבליותרפיה




מהי ביבליותרפיה?

ריבה פרי, ביבליותרפיסטית ופסיכותרפיסטית  .M.A


במפגש הביבליותרפי נעשה שימוש רב במלים ככלי טיפולי, כאשר בתוך השיח המילולי ממילא, בין המטפל לבין המטופל, נשזרים גם סיפורים, מיתוסים, אגדות, שירים, פזמונים, מטאפורות, תהליכי קריאה ותהליכי כתיבה.
 
ויחד עם זאת, בדומה לתחומי טיפול באומנויות אחרים (כמו טיפול באומנות פלסטית, טיפול בתנועה וטיפול בדרמה), ההתייחסות אל הביבליותרפיה, בתוך עולם הטיפול, הוא כאל טיפול "לא-מילולי". 
 
"האספקטים הלא-מילוליים של המילה" הם תרומתה של הביבליותרפיה לפסיכותרפיה, והם מוסיפים לדיאלוג הטיפולי איכויות מרפאות של חוויה ושל יצירה.  
 
בסיפור "סיפור פשוט" מתאר עגנון איך רופא הנפש ד"ר לנגזם מספר לחוליו סיפורים המביאים להחלמתם[1]. לסיפורים יש כוח מרפא,  המצוי  במה שמעבר לתוכן הפשוט של מילותיו, ולאיכויות התירפויטיות של הסיפור כמה אספקטים: האקט אשר בו המטפל מספר סיפור למטופל עשוי להעניק למטופל חוויה של ערסול ושל החזקה רגשית - כמו בילדות, כשאמא או אבא מספרים סיפור; כשסיפור מובא למפגש הוא יוצר מרחב מוגן ומאפשר ("מרחב פוטנציאלי"[2]), אשר בו יכולים המטפל והמטופל לשהות יחד, והוא מעורר ומעודד תהליכים של דמיון ויצירתיות: הסיפור מזמין להיכנס לתוך עולם אחר, והמפגש עם הדמויות בעולם זה מאפשר דיאלוג של הקורא עם עצמו;  העיסוק בסיפורים מאפשר למטופל לשתוק, מבלי החרדה שמתלווה לשתיקה כזו בפסיכותרפיה; הסיפור מספק למטופל דמויות להזדהות עימן; הוא מאפשר לדבר על קשיים וכאבים באופן עקיף ופחות מאיים; הוא עשוי לנסח עבור המטופל את רגשותיו ובכך "להעניק לו מילים"; בנוסף, עשוי הספר, העובר מיד ליד בטיפול, להפוך ל"אובייקט מעבר"[3] מנחם עבור המטופל כאשר המטפל אינו נוכח.
 
תהליכי הכתיבה הביבליותרפיים מוסיפים "אספקטים לא-מילוליים" נוספים: עבודה עם גזרי מילים הופכת את המילה לחומר ולאובייקט שאפשר לתת ולקבל, לסדר ולהדביק וליצור ממנו תוצר אמנותי; הכתיבה מארגנת את החוויות הנפשיות ויוצרת תחושה של סדר פנימי, מביאה לידי תובנות חדשות ומאפשרת חוויה של קתרזיס; היא מאפשרת להעלות על הנייר תכנים שהמטופל עדיין "אינו יודע שהוא יודע"[4] ו"לשחק"[5] עם מה שעולה כאשר השילוב בין דמיון למשחק מאפשרים את היצירה של דבר מה חדש; והשימוש בתוצרי הכתיבה כתיעוד של דברים שנאמרו בשלב מסוים באופן לא מודע מאפשר לחזור אליהם אחר-כך, בשלב מאוחר יותר של הטיפול, אולי כאשר המטופל בשל לקרוא ולראות את מה שכתב אך לא ראה קודם לכן, ולאפשר עיבוד נוסף של התכנים הנפשיים שעלו וקיבלו ביטוי יצירתי באמצעות הכתיבה.
 
לפן היצירתי חשיבות טיפולית מיוחדת: גם הדיאלוג היצירתי עם הסיפור ודמויותיו, וגם תהליכי הכתיבה האישיים, מאפשרים לברוא עולם באמצעות הדמיון, לפעול בעולם הנברא כפי שעדיין אי אפשר לפעול במציאות, לדבר עם דמויות דמיוניות / פנימיות, להיווצר ולהיוולד מחדש באמצעות היצירה[6]. הדיאלוג הטיפולי היצירתי מבקש לעודד את תהליכי היצירה הטבעית של הנפש הנובעת מעצמה, המתהווה ללא הרף, יוצרת, בוראת, ממציאה את עצמה מחדש, וכך מתפתחת מתוך עצמה. יונג מתייחס ליצירתיות כמרכיב מהותי של הנפש, שהיא בתהליך מתמיד של התהוות, התפתחות ושינוי (ולא כתוצר לוואי, שהוא סובלימציה של היצר, כפי שפרויד חשב) ואל היצירה כיצר ודחף אותנטיים של הנפש, כאשר הטיפול מבקש לסלול את הדרך למימושם בעולם.
 
במפגש הביבליותרפי ניתן לשלב גם שימוש בחומרי אומנות וטבע, קלפים טיפוליים, תמונות, סיפורי ילדות וחלומות, התורמים להעשרת יחסי הגומלין בין הקריאה והכתיבה לבין המשחק והיצירה ולהתפתחותו של תהליך יצירה מצמיח ומרפא.
 
הפן ה"לא מילולי" של המילים, והאופי היצירתי של הטיפול הביבליותרפי, מאפשרים נגיעה רכה והדרגתית בכאב ובטראומה, מציעים כלים אסתטיים ש"מחזיקים" מקומות השבר שאין בהם מילים, ומעודדים פיתוח של החלקים הבריאים של האישיות.

איכויות אלה של הטיפול עשויות להתאים לכל אחד: לכל אדם שרוצה לדבר עם עצמו בתוך מפגש טיפולי מיטיב ותומך. אין צורך בידע מוקדם בספרות או בכישרון כתיבה. הדיאלוג הטיפולי דומה באופיו למפגש של טיפול פסיכולוגי או הפסיכותרפי; בנוסף קיימות האפשרויות היצירתיות, אשר נפתחות במהלך השעה הטיפולית רק אם זה מתאים למטופל. לעיתים, המטפל יציע למטופל לכתוב במקום לדבר; לעיתים המטופל ביוזמתו כותב בבית כתיבה "יומנית" העוסקת בקשייו והוא מביא את מה שכתב לטיפול; לעיתים הוא מביא קטע מספר שקרא ואשר דיבר אליו, כדי לשתף בו את המטפל ולשוחח עליו; לעיתים זו תהיה דווקא סדרת טלוויזיה שהמטופל "התמכר" אליה, והוא מספר עליה למטפל, כאשר הוא מרגיש ש"אין לו מה להגיד", אבל האוזן הביבליותרפית של המטפל מקשיבה לשיחה - שנדמה כאילו היא סתם שיחה על הא ועל דא - כאל טקסט ביבליותרפי שהובא לטיפול.

חשוב לציין, שה"הקשבה הביבליותרפית" לא כרוכה בהכרח בניתוח המשמעויות הסימבוליות וההשלכתיות של הטקסט (הסיפורי, המיתולוגי, השירי, הקולנועי או הטלוויזיוני), או ניסיון לנסח בקול כיצד המשמעויות האלה קשורות אל קשיי המטופל, או כיצד הן מגלות חלקים מאישיותו.  הנוכחות של הטקסט במרחב הטיפולי, לכשעצמה, היא טיפולית ומרפאה. הסיפור מהדהד בנו, מחלחל לתוכנו ופועל את פעולתו עלינו מעצם הקריאה בו או ההקשבה אליו. הקריאה בקול של שיר, למשל, מנכיחה אותו ומהדהדת את משמעויותיו, מעבר לפרשנויות המילוליות האפשריות. השיר מדבר אל הלא-מודע של המטפל ואל זה של המטופל גם יחד, הוא מבטא רגשות מסוימים ומעורר רגשות נוספים, הוא מרעיד מיתרים של הנשמה, הוא יוצר מרחב של צליל ושל יופי ושל יצירה, שמחזיק בתוכו לעיתים כאב ועצב עמוקים שאין לאדם מילים כדי לומר אותם.

האפשרויות הביבליותרפיות של הטיפול עשויות להקל במיוחד על מטופלים המתקשים להיפתח בשיחה, וזקוקים לזמן ולדיאלוג שלא נחווה על ידם כחודרני, עד שירגישו כי אפשר לתת אמון במטפל וכי הטיפול הוא מקום בטוח דיו; והן עשויות להקל גם על מטופלים שבכאב ובשבר שלהם אין מילים (כמו אצל נפגעי תקיפה מינית) ועל מטופלים אשר מגיעים עם התנגדות לטיפול (למשל, מתבגרים שנשלחו לטיפול על ידי הוריהם, מטופלים שסובלים מהפרעות אכילה ומגיעים לעיתים לטיפול בעל כורחם). העיסוק בסיפורים, הכתיבה והמשחק במילים מאפשרים דיאלוג עקיף ולא מאיים, יצירת קשר דרך משחקיות ויצירה המתאימים גם למבוגרים.

כך, למשל, יעל (שם בדוי), אשר הגיעה לטיפול בשל הפרעת אכילה, "דיברה" בחודשים הראשונים של הטיפול אך ורק באמצעות שירי משוררים שהביאה מיוזמתה למפגשים. השירים העידו על כאב ומצוקה גדולים, כאשר במקביל סיפרה יעל שחייה טובים ומספקים. המטפלת הקשיבה לשירים שיעל הביאה, "החזיקה בראשה" (או אולי מוטב לומר, בליבה?) את הפער בין הכאב השירי לבין הדברים שיעל ספרה על חייה. רק כאשר היתה מוכנה לכך, אחרי זמן לא מועט, החלה יעל, ביוזמתה, לחבר בין התכנים הכואבים של השירים לבין הכאב והקונפליקטים בחייה.

נראה, כי עצם הבאת השירים, הקראתם בקול והאפשרות של שיתוף המטפלת בהם, "דיבר" עם הנפש של יעל, עיבד באופן "תת קרקעי" משהו מהתכנים הפנימיים שהיא עוד-לא-ידעה-שהיא-יודעת, תכנים אשר היו מודחקים, מוכחשים ומושתקים. המטפלת המתינה בסבלנות לזמן בו הבשילה היכולת של יעל, ראשית -  לחוות את הכאב שהשירים העידו עליו, ולאחר זמן נוסף - לתת לחוויה הזו מילים משלה ורק לבסוף - להעז לבטא אותם בקול. ההמתנה הסבלנית הזו יצרה מרחב פוטנציאלי מוגן ובטוח עבור יעל ועבור שירי המשוררים הכאובים, מעין רחם טיפולי[7], בו יכלה לשהות עימם בבטחה, עד ללידה מחדש של הקול שלה, מתוך יחסי הגומלין שבינה לבין השירים; וכל זאת, בהתאם לקצב האישי של התהליכים הפנימיים של יעל.

שירי המשוררים משמשים כאן מעין קול נוסף – "קול שלישי"[8] – בחדר הטיפולים, אשר מספר דברים שהמטפלת והמטופלת עדיין לא יודעים, או עדיין לא יודעים כיצד לומר; ויחד עם זאת, מייצגים השירים קול פנימי, לא מודע, של המטופלת, ובמהלך התהליך הביבליותרפי הפך הקול אשר נחווה כחיצוני וכ"שלישי", לקולה שלה.

כמה חודשים אחרי שהובאו שירי המשוררים, שאלה המטפלת את יעל אם היא זוכרת אחד מהם, ויעל אמרה, אחרי שחזרה וקראה בו: "בכלל לא שמתי לב אז, על מה השיר הזה מדבר! הוא מתאר בדיוק את מה שאני מרגישה עכשיו!"
 

[1] עגנון, ש"י, "סיפור פשוט", הוצאת שוקן, 2011.
[2] "המרחב הפוטנציאלי" הוא מושג של דולנלד וויניקוט, ומשמעו "תחום הביניים של חוויה, שתורמים לו המציאות הפנימית והחיים החיצוניים גם יחד", מרחב המאפשר את ההתפתחות של חלימה, משחק ויצירתיות.      "משחק ומציאות", עמ'36-39.
[3] המושג "אובייקט מעבר" נטבע על ידי וויניקוט, הקושר בין התקשרותו של התינוק לדובון, בובה או לצעצוע רך (אובייקט המעבר), לבין התפתחות יכולתו של התינוק לברוא, לגלות, להמציא, לשחק וליצור (וויניקוט, ד.ו., "משחק ומציאות",  הוצאת עם עובד, 1995, עמ' 35-39.
[4] "הידוע שלא נחשב" הינו מושג של כריסטופר בולאס, ראה בולאס, כ., "צלו של האובייקט", הוצאת דביר, 2000, עמ' 70.
[5] וויניקוט אומר, כי "במשחק, ובמשחק בלבד, הילד או המבוגר מסוגלים להיות יצירתיים ולהשתמש באישיות כולה, ורק בהיותו יצירתי מגלה היחיד את העצמי". ועל כן: "עבודתו של המטפל מכוונת להביא את המטופל ממצב של אי-יכולת לשחק אל מצב של יכולת לשחק". ראה: וויניקוט,ד.ו., "משחק ומציאות", עמ' 79-80, 66.
[6] פרי, ר., "מעשה ביצירה", הוצאת מודן, 2003.
[8] "הקול השלישי" הוא מושג שטבעה רחל צורן, ראו ספרה "הקול השלישי - איכויותיה המרפאות של הספרות ואפשרויות יישומן בדיאלוג הביבליותרפי", הוצאת כרמל, 2000.
 
תפריט דף הבית טלפון