על הספירלה

רקע תיאורטי וארכיטיפי לגבי הספירלה, בעקבות תרגיל כתיבה אינטואיטיבי ספירלי. בנוסף לעצם חוויית התנועה הסיבובית, הכרות עם רקע תיאורטי וארכיטיפי של הספירלה, עשוי להסביר איכויות נוספות של תרגיל הכתיבה הזו.

אחד מתרגילי הכתיבה האינטואיטיביים הוא תרגיל כתיבה ספירלי, בו אנו מתחילים את הכתיבה ממרכז הדף, וממשיכים לכתוב בצורה של ספירלה, שיוצאת מהמרכז לכיוון שולי הדף. הכתיבה הספירלית מתרחשת תוך כדי סיבוב מתמיד של הדף, ונוצרת שורה ארוכה של מילים, מתפתלת ומתלפפת סביב סביב, במעגל שהולך וגדל, עד שהוא מקיף את כל הדף בשוליים שלו. כשאנו מגיעים לשולי הדף, אנו הופכים אותו לצד השני, ובצד השני ממשיכים לכתוב מהנקודה אליה הגענו, כאשר עכשיו שורת הכתיבה נעה במעגלים שמקיפים את הדף, מהשוליים, ולאט לאט נכנסים פנימה עד שמגיעים למרכז.

יש המעדיפים את תנועת הספירלה הנעה מבפנים, מהמרכז, החוצה, ויש מי שמעדיף את התנועה הנעה מהחוץ פנימה. תנועת הכתיבה הספירלית עשויה למשוך את הכתיבה יותר ויותר פנימה ועמוק יותר לתוך עצמינו, ותכנים מפתיעים עשויים לעלות מתוכנו ולהיכתב כמו מעצמם על הדף.

וכשאנו מגיעים אל המרכז, מסתיימת הכתיבה.

בנוסף לעצם חוויית התנועה הסיבובית, הכרות עם רקע תיאורטי וארכיטיפי של הספירלה, עשוי להסביר איכויות נוספות של תרגיל הכתיבה הזו:

ספירלה וארכיטיפוס “הדרך”

קיימות עדויות לביטוי ריטואלי קדום של ארכיטיפ ‘הדרך’ החל מהתקופות הפרהיסטוריות. בריטואלים שונים, שבשלב הפרהיסטורי של ההתפתחות האנושית היה עדיין בלתי-מודע בחלקו הגדול, הובילה הדרך את האנשים הקדמונים האלה אל מערות הרריות ובתוכן, במקומות מחבוא בלתי נגישים כמעט, הם הקימו מעין מקדשים המקושטים בציורי קיר.

בשלב מאוחר יותר, לדברי אריך נוימן, תלמידו של יונג, התפתחה רמה גבוהה יותר של מודעות, וארכיטיפ ‘הדרך’ הפך לריטואל מודע. במקדשים שונים בעולם, המשתתפים בטקסים הלכו בתוך דרך טקסית שעברה ברחבת המקדש, מהפריפריה אל המרכז, המזבח. לעתים נוצרה זהות בין הטקס לבין הדרך והם נכרכו בארכיטיפים נוספים של ‘הליכה’ או ‘ריקוד’.
כך לבשה הדרך בריטואלים ובמקדשים צורה של מבוך או של ספירלה.

הספירלה היא סמל נשי קדום, המסמל מאז התקופות הפרהיסטוריות את הדרך אל המעמקים של הרחם ואת הלידה מחדש מתוכה..
“הלידה מחדש” מסמלת תהליך של טרנספורמציה פנימית, פסיכולוגית ורוחנית, והיא קשורה קשר הדוק לארכיטיפוס “האם הגדולה”:
המשיכה והפיתוי, הכרוכים במפגש עם המכשפה או עם סמלים אחרים של האם הגדולה, מתארים את משיכתו הגדולה של האגו לחזור אל תוך הלא-מודע. הוא אינו יכול להתנתק לגמרי מהלא-מודע; כל החיוּת שלו נובעת משם, ולמעשה כל החיים נמשך הדיאלוג, הריקוד הזה, בין האגו לבין הלא-מודע.

האגו נמשך לחזור אל תוך הלא-מודע, ואמנם חוזר לשם, כדי לקבל שם את אשר הוא צריך לקבל: חיבור לשורשים, יניקה מתוך האדמה, מהמקום שממנו הוא נוצר. החוויה יכולה להיות חוויה של רגרסיה או של דיכאון או של התפרקות (או הפחד מכל אלה). ואז קיים גם הפחד מהמוות, או אפילו חוויה של מעין מוות (כמו למשל דיכאון). וכדי לחזור לתפקד, כדי להמשיך להתפתח, דרושה “לידה מחדש”: יציאה מהמצב הרגרסיבי שבו האגו “קורע את עצמו מן החיבוק האימהי” ומתרחשת טרנספורמציה רוחנית, יצירה של מצב חדש.

נוימן מסביר טרנספורמציה זו באמצעות מודל של ה’נשי’. במודל 4 קטבים:[i] האם-הטובה מול האם-הנוראה והבתולה מול המכשפה הצעירה. לדבריו, האגו, הנע על פני הרצפים השונים, נמשך לקטבים אלה ומוקסם מהם, אבל הוא עלול גם להיות מוכרע על ידיהם. התוצאה יכולה להיות דיסאינטגרציה, התפרקות של האגו. כלומר, בנקודות הקיצוניות של הרצף מאבדת התודעה את יכולת האבחנה שלה בין חיובי לשלילי.

לכן הופכות נקודות הקצה לנקודות של טרנספורמציה, שבהן התופעה המסוימת יכולה לעבור אל ההיפוך שלה. חוויה של חוסר אונים, כאב, קהות חושים, מחלה, צער, בדידות, ריקנות, שיגעון – המתארת את המצב הנפשי שבו גוברת ידה של המכשפה-האם-הנוראה – יכולה להיות הקדמה להשראה או לחזון, וכך להפוך לתחנה בדרך המובילה, דרך הסכנה והקושי, אל השחרור והחרות, ואולי אף אל היצירה של משהו חדש. אך גם ההפך יכול לקרות: האלמנט החיובי כשלעצמו של השראה ושל אקסטזה יכול להוביל לרפיון, לשקיעה של האגו ועד להתפרקות ולשיגעון.

כלומר, קצה הרצף אינו נקודת סיום, אלא נקודת מפנה. כשהאגו מתקרב לקצה על פני אחד הרצפים, קיימת אפשרות שהוא יעבור מעבר לקצה זה אל ההופכי שלו. בקצוות ההפכים מתלכדים, או שהם יכולים להחליף זה את זה.

תופעה זו עומדת בבסיסם של טקסי חניכה וריטואלים עתיקים, שבהם נעשה מימוש של החוויה הפסיכולוגית המתוארת כאן. בריטואלים אלה שימשו מערות-מקדש ובתוכן מחילות דמויות מבוך או מסדרונות ארוכים המוליכים לחדר מרכזי ומקודש לסימולציה של העולם התחתון, הרחם הקוסמי ומעונם של האלים. האדם העובר את הטקס היה נכנס לתוך פתחים צרים בתוך מערות אלה או בקרבתן ושוהה שם כמה שעות, או אפילו ימים. אחר כך היו שאר המשתתפים בטקס מסייעים לו לצאת משם, פעולה שהיא סמל למיילדת רוחנית, ומשקים אותו בחלב.

טקס הלידה מחדש דרך הספירלה כרוך בהליכה או זחילה אל תוך מרכז הספירלה, התכרבלות במרכזה בתנוחה עוברית, שהייה שם למשך זמן מה, ואז יציאה איטית בחזרה. בטקסים עתיקים אחרים צוינה הלידה מחדש באמצעות זחילה מתוך חצאיתה של אישה או מעבר בין רגליה. טקסים מעין אלה, שנוצרו לפני אלפי שנים כדי לקדם את התהליך הנפשי וליילד טרנספורמציה רוחנית, הם מימוש של רעיון סמלי, פנים נפשי, המביא את המשתתף בטקס אל נקודת קצה, שבה מתלכדים ההפכים והוא עשוי לחוות שחרור והתחדשות

הספירלה כחלק מהמבנה של אגדות ומעשיות

המבנה הספרותי של אגדות עם רבות הוא מבנה של מנדלה. המעשייה היא יצירה ספונטנית של הלא-מודע הקולקטיבי.* לטענת וון-פרנץ, גם אם המעשייה מורכבת מאלמנטים מוכרים וידועים, היא נוצרה וסופרה בסביבה חברתית מסוימת כדי לפצות על עמדה מודעת, חד-צדדית, שהיתה קיימת בה באותו הזמן.[ii] כך ניתן לראות את המבנה המכיל את המעשייה כמנדלה טבעית, לא-מודעת, המשובצת בסמלי עצמי נוספים. לעתים קרובות מרכז המנדלה, לב הסיפור, מטרתו והמניע שלו, יהיה סמל מנדלה בפני עצמו: פרח לב הזהב, למשל.

המנדלה מורכבת תמיד משילוב בין עיגול לבין ריבוע, שיוצרים יחד צורה סימטרית, ובתוכן המרכז.

כך, עשוי הסיפור ממבנה מרובע, והדרך שזרח עובר בתוך המבנה המרובה היא מעגלית וספירלית:
המבנה המרובע של הסיפור עשוי, מרביעיות כמו 4 דמויות (אמא ושלושה בנים), 4 התייעצויות עם רופאים, וזרח בדרכו פוגש 4 מכשולים, ו-4 דמויות באות לעזור לו, והוא מוותר 4 ויתורים כדי להמשיך ללכת, ובסיפור עוד ועוד רביעיות נוספות, שלכל אחת מהן משמעות סמלית אחרת, והן יוצרות יחד מבנה מורכב מאוד, בעל רבדים רבים.

זרח, הגיבור נע בתוך המבנה הזה בתנועה דמוית ספירלה – תנועה מעגלית, הנחתכת בנקודות מסוימות וחוזרת על עצמה שוב ושוב. לאחר כל חיתוך או מפגש, רמת התודעה והתפתחותו של הגיבור גבוהות יותר. בכל שלב במסע, המסמל מסע פנימי של אדם בנבכי נשמתו, נאלץ זרח לוותר ויתור מכאיב יותר וקרוב יותר לבשרו, כדי שיוכל להמשיך ללכת, כאשר דרכו מכוונת אל מרכז המנדלה ומרכז הספירלה: שם נמצא פרח לב הזהב.

פרח לב הזהב עצמו הינו סמל מנדלה בזכות צורת הפרח שמרכזו זהב, ובזכות התכונות המרפאות המיוחסות לו. כאן הוא משמש גם כמרכז המנדלה הסיפורית: לכל אורך הסיפור הגיבור מתכוון אליו ושואף להגיע אליו. פרח לב הזהב, סמל העצמי, הוא לב הסיפור ומרכזה של המנדלה הסיפורית. זו הנקודה המרכזית המניעה את העלילה כולה, וכל קצות הריבועים מתחברות אליה. בכל שלב ותת-שלב מכוון זרח למרכז הזה, למטרה, לפרח שהוא חייב למצוא ואליו בלבד הוא מכוון. חשוב להדגיש כי מציאת הפרח עבורו הנה כורח, ולא מותרות. הוא חייב למצוא אותו כדי להציל חיים. עובדה זו מעניקה למרכז המנדלה ולמבנה כולו הנובע מתוכו כוח רב.

מסעו של זרח הוא מסע מעגלי וספירלי; הוא עוזב את ביתו בחיפוש אחר ריפוי וחוזר אחרי שמצא את הפרח, אולם, כפי שנראה, הוא חוזר אחר, או ברמת התפתחות גבוהה יותר.

המעשייה היא סיפור פשוט, אבל הוא עשוי ממנדלה מורכבת. הקורא (או המאזין) העוקב אחרי העלילה מוזמן “להיכנס” אל תוך המנדלה הזו, לטייל בתוכה כמו בתוך מבוך, ולהצטרף אל התנועה הספירלית של הגיבור. המטרה היא להגיע אל המרכז ובסוף הקריאה לצאת מתוך המנדלה ולהתבונן בה מבחוץ. הקורא מתלווה למסעו המעגלי של הגיבור, עוצר עמו בתחנות ה”מרובעות” שבדרך, ויחד עמו מגיע אל סופו של התהליך הסוגר את המעגל.

המסע שמזמנת הקריאה בסיפור בתוך התבנית המנדלית, יש בו ממהויות פולחן “המרכז”. ישיבה ליד המדורה כדי להקשיב לסיפורו של זקן השבט דומה לכן לטקסי ריפוי, המנצלים את התכונות המבריאות, המדיטטיביות והאינטגרטיביות של המנדלה. כך גם הקורא, המתלווה לעלילה בעלת המבנה השלם ושכל מהלכיה מובילים לחיבור קצותיה השונים אל מרכז מוחלט אחד – עשוי לחוות חוויה שלמה, סימטרית, מאוזנת וממורכזת.

  • מבחינה ספרותית, האגדה, המיתוס, המעשייה וסוגים פולקלוריסטים נוספים – מוגדרים כ”צורות פשוטות, הצורות הקמאיות הטבועות בלשון עצמה ומבקשות להן גישום, קודם שעובדו מדעת עיבוד ספרותי… מין סוגים ארכיטיפיים ששורשיהם בתחום הנפשי-פסיכולוגי… וצמיחתם מחלומות, ממאגיה, מפולחנים.” (ראה: אוכמני, תכנים וצורות, לקסיקון מונחים ספרותיים, ספרית פועלים, 1979, עמ’ 201-202).

[i] Neumann, E., The Great Mother, Routledge, 1996, p. 75-83
[ii] Von Franz, M.L., Individuation in Fairy Tales, Shambala, 1990, p. 8

שתפו את הפוסט

תפריט נגישות