נראה כי בעיקר נשים נפגעות אלימות פסיכולוגית – אלימות מילולית, רגשית וכלכלית – “נופלות בין הכסאות” מבחינת הטיפול הנגיש להן, בהשוואה לנפגעות אלימות פיזית ו/או מינית אשר מוזמנות לפנות למקלטים ולמרכזי סיוע שיוחדו להן.
האלימות הפסיכולוגית היא תופעה מורכבת, לעיתים סמויה ומוסווית מאד, לעיתים מתוחכמת מאד ומתעתעת וקָשָה לאבחון ולניסוח, גם לנפגעת עצמה וגם למטפלים בה. היא אינה גורמת לסימנים כחולים או לעצמות שבורות ואין בנמצא חוק האוסר עליה או דרכים להוכיח את קיומה, ובמובן זה אלימות כזו כביכול “לא קיימת”.
פעמים רבות האלימות הפסיכולוגית מוכחשת על ידי האשה הסובלת ממנה, כאמצעי של הישרדות, הפועל כחרב פיפיות, כי היא גם מונעת טיפול וקבלת עזרה. בדרך כלל לנפגעת קושי גדול “לקום ולעזוב” את הקשר האלים. קושי זה קשור גם למאפיינים הדומים ל”תסמונת שטוקהולם” ולהכחשת האלימות; וגם לפחד מפני תגובתו האלימה והנקמנית הצפויה של בן הזוג כלפיה אם תעזוב. המטפל חייב להבין קשיים אלה וההתמודדות עם קושי זה היא חלק מרכזי בטיפול.
הגבר האלים פסיכולוגית/מילולית נתפס לעיתים קרובות על ידי אחרים בסביבתו כגבר נאור, אינטליגנטי ונעים הליכות, מה שמקשה על הכרה באלימות שלו. נפגעת האלימות עשויה להיות אשה עצמאית בחיים שמחוץ לביתה, אולם קורבן לאלימות פסיכולוגית בבית. במקרים אחרים האשה “אינה מתפקדת”, ומקבלת אבחנה מוטעית של דיכאון או של “חוסר כוחות”, מבלי לבחון האם ייתכן והדינמיקה של מערכת היחסים הזוגית שלה יוצרת את התמונה הקלינית הזאת, כאשר התייחסות בן הזוג אליה כוללת אספקטים אקטיביים ופסיביים של שליטה, דיכוי, כוחנות, השפלה, בידוד, ועוד. כל אלה עלולים להביא לידי כשל באבחון ובטיפול בנשים נפגעות אלימות פסיכולוגית.
הטיפול בנשים נפגעות אלימות טיפול חייב לשים במרכז את חשיבות ההכרה בדיכוי ובאלימות כתופעה בעלת תקפות מציאותית, אמיתית ואובייקטיבית; בטיפול זה על המטפלת לעשות מאמץ מודע, שלא לחבור אל המתעלמים והמכחישים את התופעה ובכך מחמירים את המצוקה, אלא לבחון את מצוקתה של המטופלת לאור נסיבות חייה. על הטיפול לקחת בחשבון את הקושי והמורכבות הכרוכים בעזיבת קשר מתעלל ופוגע ואת הסודיות הגמורה הדרושה למטופלת לעיתים קרובות סביב עצם היותה בטיפול.
שתפו את הפוסט
עיצוב ופיתוח:
