בייאושם הם שלחו לקרוא ל”מוריד גשמים”. אחרי שציפו לו ימים ושבועות, ראו מרחוק איש קשיש וקטן קומה מטפס לאיטו בדרך העולה אל הכפר. כאשר הגיע, סופסוף, חשו אליו אנשי הכפר ונפלו לרגליו. האיש הקטן הרים את ידו בדממה. זעקות אנשי הכפר שככו לאיטן עד שהשתררה דממה.
“הבו לי בית קטן השייך לכפר אך מרוחק ככל האפשר”, אמר האיש. “עלי לשהות בו לבדי, ואסור להפריע לי עד שיגיע הזמן”.
אנשי הכפר הובילו אותו אחר כבוד לבקתה קטנה ומבודדת, והשאירו אותו שם לבדו. האיש נכנס לבקתה וסגר את הדלת מאחוריו.
אנשי הכפר התבוננו מרחוק בבקתה המסוגרת וציפו. יום אחד עבר ודבר לא קרה, והנה בא והלך גם היום השני. אדם אחד בלבד הורשה להניח את ארוחותיו של האיש בשקט ליד הדלת הסגורה, ובסופו של היום השני הוא הציץ אל תוך הבקתה מבעד לחלון, וראה כי האיש יושב בדממה במרכז הבקתה, והוא אינו עושה דבר. חזר נושא האוכל אל הכפר ודאגה גדולה בליבו: כיצד יבוא הגשם אם מוריד הגשמים המהולל אינו מלהטט בקסמיו?
והנה, בסופו של היום השלישי, נפתחה דלת הבקתה, ואיש הקטן והקשיש יצא מבעדה. הוא הנהן מרחוק אל עדת אנשי הכפר המביטים בו בשאלה, אך לא אמר דבר. הוא נפנה והלך לדרכו, יורד לאיטו במורד הדרך שיוצאת מהכפר.
אנשי הכפר הביטו זה בזה בחשש, אך נשארו שקטים. הם פנו איש איש אל ביתו וחזרו לעסוק בדברים הרגילים של היומיום הנוטה אל ערבו.
ואז הגיע הגשם.
אני מאד אוהבת גשם וממש מצפה לו שיגיע כבר.
הלכתי לחפש בקתה.
שתפו את הפוסט
עיצוב ופיתוח:
