האינדיאני אומר לו את שם המקום.
בוא, סע איתי, מציע לו הנהג. האינדיאני מבקש לסרב, אבל הנהג משדל אותו לעלות לרכב ולבסוף האינדיאני מתרצה, נכנס לרכב ומתיישב במושב שליד הנהג.
במכונית קריר ונעים, המושב רך ונעים, והנהג מסביר פנים. המכונית נוסעת מהר, גומעת בקלות את המרחק הרב למחוז מפצו של האינדיאני. זמן מה נוסעים השניים יחד בשתיקה.
ואז מבקש האינדיאני מהנהג שיעצור את הרכב. הנהג מתבונן סביב ואינו מבין: מסביב רק חול וחול. מחוז חפצו של האינדיאני עדיין רחוק מאד. אבל האינדיאני מתעקש לעצור ולרדת כאן.
הנהג עוצר את הרכב, ולפני שהאינדיאני יוצא מהמכונית הוא מבקש: בבקשה הַסְבֵּר לי למה? הרי אין כאן דבר? ואני מוכן לקחת אותך לכל מקום שתחפוץ…
האינדיאני מפנה אליו את עיניו החכמות, השקטות והקורנות ואומר:
אני חייב לעצור כאן עכשיו
ולחכות לנשמה שלי
עד שתגיע גם היא לכאן.
בלעדיה איני יכול להמשיך בדרך.
והוא יורד מהרכב אל המדבר הצהוב, הצחיח והלוהט, מתיישב בצד הדרך בחול החם, ומחכה לנשמה שלו שתגיע. בקצב שלה.
ובשנים האחרונות, הנשמה שלי, שוב ושוב, מבקשת שאעצור, ואמתין לה. עד שתגיע גם היא, ונוכל להמשיך בדרך יחד.
שתפו את הפוסט
עיצוב ופיתוח:
