“איש אחד בא לחייט”, סיפר לי הסיפור, “ומדד חליפה. כשעמד מול המראה, הבחין ששולי המתנייה אינם ישרים.
‘אוֹה’, אמר החייט, ‘אל תדאג. משוך את הקצה הקצר יותר בידך השמאלית ואיש לא יבחין’.
האיש עשה כדבריו, ואז ראה שדש המקטורן התעקם כלפי מעלה, במקום להיות משוטח.
‘זה?’, שאל החייט, ומיד ענה לשאלה של עצמו, ‘ זה שום דבר. סובב מעט את הראש ושטח את הדש בסנטרך’.
האיש ציית, וכשעשה כן הבחין שצדם הפנימי של המכנסיים קצר מדי והמכנס עצמו הדוק מדי במפסעה.
‘אין לך מה לדאוג’, אמר החייט. ‘משוך את המכנס בידך הימנית והכל יהיה פשוט מושלם’. האיש ציית. החליפה אכן נראתה עכשיו מושלמת, והאיש רכש את החליפה.
למחרת לבש את חליפתו החדשה. הוא צלע לו בפארק, סנטרו מבדק את הדש, יד אחת אוחזת במתנייה והשניה אוחזת במפשעתו. שני זקנים חדלו לשחק דמקה והביטו בו כשכשל על פניהם.
‘אלוהים!’, אמר הזקן הראשון. ראה את הנכה האומלל הזה!’
הזקן השני הרהר לרגע, ואז מלמל, ‘כן, הנכות אכן קשה, אבל מעניין… מעניין מנין השיג חליפה כל כך יפה?'”
*
אני ממשיכה לדבר עם ‘האיש-שבא-לחייט’ הפנימי שלי ולהקשיב לו. מתי הסכמתי לקנות וללבוש חליפה שבכלל לא מתאימה לי, ואיך זה קרה שבמקום לשמור על עצמי התחלתי להשקיע מאמצים לא הגיוניים כדי לשמור על החליפה-שלא-מתאימה, אני שואלת אותי ואותו, וסיפורו הרחב והעמוק יותר מתחיל להיפתח בפניי. אני מצליחה, בעזרתו, להתבונן בחיים שלי מזווית שלא הכרתי קודם. בכלל לא הבנתי איזה מאמץ עצום אני משקיעה ב”חליפה” הזו!
אני משחררת את הסנטר שאוחז בדש, אוספת את ידיי שאוחזות במכנסיים. הידיים כואבות, אבל עכשיו אני יכולה לנער אותן ולהרגיע את הכאב. החליפה הזאת, כל כך לא נוחה!
קלאריסה פינקולה אסטס, שבספרה ‘רצות עם זאבים’ פגשתי את הסיפור, קושרת את ‘האיש-שבא-לחייט’ למצבים בהם אדם חי חיי נשמה שמגבילים או אוסרים על כל חידוש, דחף ויצירה. היא אומרת, שאנחנו יכולים להשתחרר מהמצב הזה, אם נאפשר לנהר תת קרקעי לנבוע אל חיינו מתוך מקום עתיר נשמה כלשהו.
וכשסיפור כזה עולה בתודעתנו זוהי קריאה “לחזור הביתה”, “לחזור לתוך עור הנשמה שלנו”.
את הסיפור שמעה, לדבריה, “מדוד וילמוס, שהיה מספר סיפורים מלידה, וידע להשתמש בסיפורים כתרופה עדינה”.
אני אוהבת את הסיפור הזה מאד.
ואתם?
שתפו את הפוסט
עיצוב ופיתוח:
