"" קריירה יצירתית - מאמרים



קריירה עבודת יד
(Hand Made Career)
 
ריבה פרי
 
כשאני חושבת על יצירתיות בעולם העבודה ועל הרעיון של "ליצור לעצמי קריירה", השאלה המרכזית בעיניי היא: כיצד אתחיל לשאול את עצמי, "מה אני רוצה?", ולא, "מה מישהו אחר ירצה ממני?".
השאלות "מה מישהו אחר ירצה ממני?", "מה נדרש ממני וכיצד אתאים את עצמי לדרישות האלה?", מלוות את חיפושי העבודה שלנו לאורך השנים. כשאני מחפשת מודעות עבודה שאני יכולה לענות להן, אני חושבת איך אתאים את עצמי למה שנדרש שם, ואיך אשפץ קצת את קורות החיים שלי כדי שגם הם יתאימו, ואיך אציג את עצמי בריאיון העבודה כך שהמעסיק הפוטנציאלי שלי ירצה דווקא אותי.
כמו בשיר  "כתיבת קורות חיים" של ויסלבה שימבורסקה*, בו היא שואלת:


מַה נָּחוּץ

והיא עונה:

נָחוּץ לִכְתֹּב בַּקָּשָׁה 
וּלְצָרֵף לָהּ קוֹרוֹת חַיִּים. 

ומכאן, היא מתארת כיצד קורות החיים שאני נדרשת לכתוב, מתפצלים ממני ומחיי כפי שאני חווה אותם:

לְלֹא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים 
עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת

תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים. 
הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת 
וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים
מִכָּל הָאֲהָבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד
וּמֵהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנּוֹלְדוּ

זֶה שֶׁמַּכִּיר אוֹתְךָ חָשׁוּב יוֹתֵר מִזֶּה שֶׁאַתָּה מַכִּיר

מה שאני מכירה, חושבת, יודעת, מבינה, אינו חשוב. חשוב יותר מי מכיר אותי ומה הוא חושב עלי, מי יכול להמליץ עלי... כנראה שכבר כיווצתי ומתחתי את עצמי פה ושם, במהלך השנים, כדי שמי שמכיר אותי יתרום לקורות החיים שלי בביקוש העבודות הבאות... וכמובן, האדם שאני פונה אליו, כדי לעבוד עבורו, ומה שהוא רוצה וצריך, הם חשובים יותר ממני...

טִיּוּלִים רַק בְּמִדָּה וּלְחוּץ לָאָרֶץ
הִשְׁתַּיְּכוּת לְמָה אַךְ בְּלֹא הַלָּמָה
צִיּוּנִים לְשֶׁבַח בְּלֹא הַנִּמּוּקִים

בתהליך הכתיבה הזה, של קורות החיים, עלי לבחור את מה שירשים, ובשביל זה אני צריכה לוותר על ה"לָּמָה", אותו "לָּמָה" פנימי עמוק בתוכי, שממנו נובעים הדברים. שממנו אני נובעת.

כְּתֹב כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם לֹא דִּבַּרְתָּ עִם עַצְמְךָ 
וּכְאִלּוּ עָקַפְתָּ עַצְמְךָ מֵרָחוֹק


לכתוב כאילו מעולם לא דיברתי עם עצמי?!... לעקוף את עצמי מרחוק?!... 
אני חוששת, שככל שאכתוב יותר כאילו מעולם לא דיברתי עם עצמי, כך פחות ופחות אדבר עם עצמי. המרחק שלי מעצמי רק ילך ויגדל. 
והנה הוא גדל עוד:


הִתְעַלֵּם מִכְּלָבִים, חֲתוּלִים וְצִפֳּרִים, 
מַזְכָּרוֹת נוֹשָׁנוֹת, חֲבֵרִים וַחֲלוֹמוֹת

ואחרי שהתעלמתי מכל מה שחשוב לי רגשית, מכל מה שמשמעותי בעולמי הפנימי, אלה הדברים שאני אמורה לשים במרכז תשומת הלב:

מְחִיר וְלֹא עֶרֶךְ 
כּוֹתֶרֶת וְלֹא תֹּכֶן
מִסְפַּר הַנַּעֲלַיִם וְלֹא הַיַּעַד שֶׁאֵלָיו הוֹלֵךְ 

ויתרתי על הערך, על התוכן ועל היעד. מה נשאר ממני? הנה, זה מה שנשאר:

זֶה שֶׁאָמוּר לִהְיוֹת אַתָּה

מה ש"אמור" (מי אמר?), מה ש"צריך" (מי קבע?), מה ש"נחשב" (מי חשב?). או כמו שאומרים בצרפתית: עלי להיות  Comme il faut.  

בשבועות האחרונים רחל אומרת לי, "אני לא יודעת מה אני אמורה לעשות". ואני מבקשת: "נסי לא לחשוב 'מה את אמורה'. שאלי את עצמך מה את מרגישה, ומה את רוצה".
"אני לא יודעת מה אני אמורה להרגיש ומה אני אמורה לרצות". עונה לי רחל.
אנחנו עובדות על זה.
ובינתיים, שימבורסקה ממשיכה לארגן את קורות החיים:


לְכָךְ יֵשׁ לְצָרֵף תַּצְלוּם בְּאֹזֶן גְּלוּיָה
רַק צוּרָתָהּ נִלְקַחַת בְּחֶשְׁבּוֹן, לֹא מַה שֶּׁנִּשְׁמָע
מַה נִּשְׁמָע
נַהֲמַת מְכוֹנוֹת הַגּוֹרְסוֹת אֶת הַנְּיָר

ואם אני לא רוצה להיות זו שאני אמורה להיות? אם אני רוצה להיות מי שאני? ואם אני לא רוצה לכתוב כאילו מעולם לא דיברתי עם עצמי ולעקוף את עצמי מרחוק?  ואם אני רוצה גם להקשיב לעצמי וגם לשמוע מה נאמר שם בתוכי, ולא לשמוע רק את נהמות גריסת הנייר?...
אם במקום לשאול את עצמי: מה אני אמורה, מה מצפים ממני, מה מישהו אחר ירצה ממני, מה אחרים חושבים עלי ומה יגידו השכנים... ובעולם העבודה - איך אתאים את עצמי לדרישות של משרה קיימת;
אם במקום כל אלה, אשאל את עצמי שאלות אחרות לגמרי, כמו:
מה אני רוצה לעשות?
מה התשוקה שלי?
איך אפשר להתפרנס מהתשוקה שלי, ולעבוד מתוך הנאה וסיפוק?
 
השאלות האלה, שמתחילות ב"מה אני רוצה", וממשיכות אל אופנים שונים של מימוש הרצון הזה בעולם, כרוכות בשינוי עמוק של עמדה פנימית שלי כלפי עצמי, מצד אחד, וכלפי עולם העבודה, מצד שני.
המעבר מהעמדה הפנימית בה אני שואלת "מה אני אמורה לעשות?" ו"מה אחרים רוצים ממני?", אל השאלה "מה אני רוצה וכיצד אממש זאת בעולם" הוא מעבר מורכב מאד. הוא נוגע בכל מקום אפשרי בעולם הפנימי שלנו: בדימוי העצמי שלנו, באמון שלנו בעצמנו, ביחסים שלנו עם הורינו, בחוויות ילדות מעצבות, או לחילופין – טראומטיות, בחששות ובחרדות שלנו, בתפיסות הפנימיות לגבי הצלחה וכישלון, כמו גם במערכות היחסים שלנו בהווה ובאופן בו אנו חווים, לטוב ולרע, את האמון של אנשים משמעותיים בנו ובשאלות כמו - האם יתמכו? האם יעזרו כשאצטרך? האם יפרגנו לנו? האם יקנאו?...

בין היתר המעבר הזה פוגש גם עמדות פנימיות – מודעות יותר או פחות - לגבי עצם המושג קריירה. כשהתחלתי לעסוק ברעיון של "קריירה יצירתית", חשבתי על התפתחות מקצועית מנוהלת אישית, על עצמאות, אוטונומיה, אותנטיות, נאמנות של אדם לעצמו ולאמת הפנימית שלו, יצירתיות, כשרון, סקרנות, עבודה עם אנשים, כמיהה ללמידה של דברים חדשים, משמעות...

חשבתי על אדם שלצורכי התפתחות ופרנסה ממציא את עצמו בכל פעם מחדש.

ואז, בשיחה עם ענת, היא אמרה: "מאד קשה לי שאת משתמשת במילה "קריירה"! זאת מילה קשה! היא חוסמת אותי! היא מפריעה לי להתחבר לעצמי! לדעתי קרייריסט זה מישהו אגואיסט, שממוקד רק בעצמו על חשבון אחרים. זה אדם תחרותי, הישגי, שאכפת לו רק מכבוד ומכסף, שדורך על גוויות כדי להתקדם, מתנשא על אחרים ומנצל אותם".  שאלתי אותה, איזה אסוציאציות נוספות עולות לה, וכל האסוציאציות היו בכיוון דומה: הקריירה, לדבריה, שואבת, בולעת, תובענית, באה על חשבון האימהות ועל חשבון הבית, היא כרוכה בחשיבות עצמית, תחרותיות, טוטאליות, צריך לשחק על פי כללי שוק קשים כדי להתקדם ולשם כך צריך להיות מניפולטיבי ובעל מרפקים...

ובכל זאת, ענת מבקשת למצוא לעצמה את הדרך האישית, הפרטית, הייחודית והיצירתית שלה, וגם להתפרנס ממנה בכבוד.

אנחנו מחפשות יחד האם וכיצד היא יכולה להתמקד בעצמה, ברצונות, בכישורים ובכישרונות, ביכולות, וביצירתיות שלה, וגם באימהות, במשפחתיות ובבית, החשובים לה לא פחות. אנחנו מחפשות ומבררות כיצד כל הדברים שחשובים לה ישתלבו יחד ויתמכו זה בזה. לאט לאט אנו זזות מהתפיסה של "או קריירה או חיים אישיים" לבחינת האפשרות של "גם וגם". האם ייתכן כי הקריירה אינה גוזלת את מהחיים את הערכים, את היושרה, את סדר העדיפויות האישי שלנו, ואת מה שחשוב אלא אולי אפילו להפך? ואולי היא עשויה אפילו לחזק את האמונות והעמדות והערכים הפנימיים שלנו ואת היישום שלהם בכל תחומי החיים?
לשם כך יש להמשיך ולשאול את עצמינו עוד ועוד: מה אני רוצה? וכיצד אני רוצה לשלב זאת בחיי?
השאלות לגבי תעסוקה ופרנסה נכרכות באלה הקשורות להורות ולזוגיות ולבית, והתשובות האותנטיות של ענת לעצמה מזינות אלה את אלה. אנחנו בוחנות יחד כיצד ניתן לפעול בעולם ולבנות משהו משל עצמה, מבלי לוותר על דרישות הנשמה. מנקודת ההשקפה של החיים היצירתיים העמוקים ההורות, המשפחתיות, הבית, העבודה, הפרנסה ומימוש היכולות והכישרונות בעולם, כרוכים זה בזה לבלי הפרד.
הייתי רוצה לחשוב על כל אלה כעל "חיים עשויים ביד".

קלאריסה פינקולה אסטס, בספרה "רצות עם זאבים", כותבת: "אנחנו יכולים ליצור לעצמינו חיים עבודת יד, חיים המלאים בנשמה, ללכת את צעדינו, לומר את דברינו... לבנות במו ידינו חיים משמעותיים".

וקריירה עשויה ביד? מותאמת לנו בדיוק. מאפשרת לנו לגדול וגדלה יחד איתנו. קשובה לעולם הפנימי שלנו ומחפשת את דרכה בעולם שמחוצה לנו. מייצרת קשר עמוק יותר בינינו לבין עצמינו, וקשרים משמעותיים יותר עם אחרים. דורשת מאיתנו וגם מאפשרת לנו תהליך מתמשך של יצירה ויצירתיות פנימיים וחיצוניים. תפורה על פי מידותינו המדויקות בעבודת יד – עבודת ידינו.

 
           

* כתיבת קורות חייםויסלבה שימבורסקה 

מַה נָּחוּץ
נָחוּץ לִכְתֹּב בַּקָּשָׁה 
וּלְצָרֵף לָהּ קוֹרוֹת חַיִּים

לְלֹא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים 
עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת

תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים
הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת 
וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים
מִכָּל הָאֲהָבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד
וּמֵהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנּוֹלְדוּ

זֶה שֶׁמַּכִּיר אוֹתְךָ חָשׁוּב יוֹתֵר מִזֶּה שֶׁאַתָּה מַכִּיר
טִיּוּלִים רַק בְּמִדָּה וּלְחוּץ לָאָרֶץ
הִשְׁתַּיְּכוּת לְמָה אַךְ בְּלֹא הַלָּמָה
צִיּוּנִים לְשֶׁבַח בְּלֹא הַנִּמּוּקִים

כְּתֹב כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם לֹא דִּבַּרְתָּ עִם עַצְמְךָ 
וּכְאִלּוּ עָקַפְתָּ עַצְמְךָ מֵרָחוֹק

הִתְעַלֵּם מִכְּלָבִים, חֲתוּלִים וְצִפֳּרִים
מַזְכָּרוֹת נוֹשָׁנוֹת, חֲבֵרִים וַחֲלוֹמוֹת

מְחִיר וְלֹא עֶרֶךְ 
כּוֹתֶרֶת וְלֹא תֹּכֶן
מִסְפַּר הַנַּעֲלַיִם וְלֹא הַיַּעַד שֶׁאֵלָיו הוֹלֵךְ 
זֶה שֶׁאָמוּר לִהְיוֹת אַתָּה

לְכָךְ יֵשׁ לְצָרֵף תַּצְלוּם בְּאֹזֶן גְּלוּיָה
רַק צוּרָתָהּ נִלְקַחַת בְּחֶשְׁבּוֹן, לֹא מַה שֶּׁנִּשְׁמָע
מַה נִּשְׁמָע
נַהֲמַת מְכוֹנוֹת הַגּוֹרְסוֹת אֶת הַנְּיָר

*שימבורסקה, ו., 'סוף והתחלה', הוצאת גוונים,  תירגום: רפי וייכרט , עמ' 44 - 45 
 
 

 
 
תפריט דף הבית טלפון